Patient Wellbeingפורסם 10 במאי 20265 דקות קריאה

התקופה השקטה: ממתינים לתוצאת הביופסיה

נכתב על ידי ד"ר יהונתן קפלן

מומחה ברפואת עור ומין, מומחה בכירורגיה דרמטולוגית וניתוחי מוז, חבר ACMS

מה שמטופלים מספרים בדיעבד

ההמתנה מתועדת בספרות הרפואית כשלב המלחיץ ביותר במסע האבחנתי, יותר מהביקור או מההליך עצמם
הפניה אקטיבית של הצוות אל המטופל, בלי שהוא יבקש, משנה את חוויית התקופה הזו באופן משמעותי
הזמן עצמו לא מתקצר. מה שמשתנה הוא איך נראית התקופה הזו מבפנים
שאלות קטנות הן בדיוק מה שווטסאפ של המרפאה נועד לענות עליו. אף מטופל לא צריך לחכות עם 'האם זה נורמלי?'
ניתוח מוז הוא יוצא הדופן: בו הפתולוגיה נעשית בזמן אמת ואין תקופת המתנה מהסוג הזה

הרגע שאחרי

הביופסיה הסתיימה. אצל חלק זה היה פאנץ' קטן; אצל אחרים שייב או כריתה. תפר אחד, פעמיים, פד גזה ומדבקה דקה. המטופל יוצא מהמרפאה. ברכב הוא חושב: "אז עכשיו ממתינים."

זאת הנקודה שאף אחד לא מסביר באמת. הביקור היה מהיר, ההסבר היה ברור, ההליך לא כאב. אבל מה עכשיו? מה אם זה משהו. מה אם זה כלום. למה צריך להמתין. למה אי אפשר לבדוק את הדגימה מיד.

“ההמתנה היא של המטופל. הצוות לא יכול לחיות אותה במקומו. אבל הוא יכול להזכיר, מדי פעם, שיש מי שזוכר, שמטפל, ושכבר חושב על השלב הבא.”
ד"ר יהונתן קפלן / Fellow ACMS, מומחה לניתוחי מוז

איך זה מרגיש בבית

מטופלים מתארים את התקופה הזו בצורה דומה. שעות שמתארכות בערב, לפני השינה, כשהשקט יוצר מקום למחשבות. רגעי "פתאום" באמצע היום, באוטו, בשירותים, ליד הקפה. הדחף לחפש בגוגל, ולהתחרט מיד. השיחה הקצרה עם בן הזוג: "כנראה זה כלום, נכון?", והתשובה: "כנראה. כן. בטוח."

חלק חושבים על אחים או הורים שעברו דרך דומה. חלק נזכרים בסיפור של חברה מהעבודה. חלק נכנסים לאתרים רפואיים ויוצאים מהר מאוד.

זאת לא חולשה. זו תגובה מתועדת.

מה המחקר אומר

מחקר בריטי על מטופלים שעברו ביופסיה במרפאה לנגעים פיגמנטריים עקב אחרי 324 מטופלים מההגעה ועד קבלת התשובה. כשליש מאלה שהופנו לביופסיה דיווחו על רמת חרדה גבוהה מבחינה קלינית לאורך כל תקופת ההמתנה. הקטע שזוהה במחקר כקשה ביותר מבחינה רגשית לא היה הביקור, לא ההליך, ולא קבלת התשובה עצמה. אלא ההמתנה ביניהם.

דפוס דומה תועד במטופלים שעברו ביופסיה של חזה, וגם במטופלים שעברו ביופסיה של פרוסטטה: ההמתנה לתוצאה היא, באופן עקבי, האירוע המלחיץ ביותר בכל המסלול האבחנתי. זה לא דבר ייחודי לעור ולא דבר ייחודי לישראל. זה דפוס שחוצה גוף ותרבות.

למה זה לוקח זמן

אם זה כל-כך קשה, למה אי אפשר לקצר.

התשובה הקצרה: דיוק חשוב יותר ממהירות. הדגימה צריכה לעבור קיבוע בפורמלין, עיבוד כימי, חיתוך לפרוסות דקות במיוחד, צביעה, ולעיתים צביעות אימונוהיסטוכימיות מיוחדות שמדגישות סוגי תאים שלא נראים בעיבוד הרגיל. אחרי כל זה הפתולוג קורא תחת מיקרוסקופ. במקרים מורכבים הוא מבקש חוות דעת נוספת מקולגה.

כל שלב הוא הכרחי. לא מדובר בבירוקרטיה אלא בדיוק. זיהוי תת-הסוג של הגידול, מצב השוליים, או עומק החדירה, יקבעו את הטיפול בהמשך. שגיאה בשלב הזה עולה ביוקר.

יוצא הדופן היחיד הוא ניתוח מוז, שבו הפתולוגיה נעשית בזמן אמת תוך כדי הניתוח, במעבדה צמודה לחדר. שם אין תקופת המתנה כזו, אבל זה אפשרי רק כי המנתח עבר הכשרה ייעודית גם בפתולוגיה. בביופסיה אבחנתית רגילה, השיטה הרגילה היא עדיין הנכונה.

מה שכן אפשר לשנות

מה שאי אפשר לקצר הוא משך התהליך. מה שאפשר לשנות הוא איך התקופה הזו מרגישה מבפנים.

במרפאה שלנו, נציגת הקשר עם המטופלים לא ממתינה שמטופל יתקשר כי הוא דואג. כשהתשובה מגיעה, היא יוצרת קשר באופן יזום, בדרך כלל באותו יום. כשמטופל פונה בוואטסאפ עם שאלה, על דימום קל, על נפיחות, על הסרת התפר, או פשוט כי הוא צריך לדעת שמישהו מאחור, הוא מקבל מענה.

זה לא קסם. זה מבנה.

בביקורות שמטופלים השאירו לאורך השנים חוזרות אותן נקודות: "התקשרו אליי באותו ערב לראות מה שלומי". "שלחתי הודעה בשבת בערב וענו תוך שעה". "הבוקר שאחרי הביופסיה התקשרו ושאלו אם הכל בסדר".

רובן של ההתערבויות האלה אינן הכרחיות מבחינה רפואית טהורה. אבל מבחינה רגשית, הן משנות את כל החוויה. ההמתנה לא נעלמת. היא הופכת לפחות בודדה.

הפניה לפני הציפייה

חלק מהמטופלים מופתעים כשמתקשרים אליהם בערב יום שישי, או ביום ראשון בבוקר. הם תכננו להמתין עוד ימים. אבל כשהתוצאה מגיעה, הצוות לא מחכה.

בשיחה הזו לא נמסרות תוצאות. לא ניתנת אבחנה דרך הטלפון. רק נמסרת ההודעה שהתשובה כאן, ונקבע תור פנים אל פנים. הסיבה היא פשוטה: כשהמטופל יודע שהתוצאה הגיעה ויש תור, הוא יוצא ממצב של "ממתין" ועובר למצב של "מתכונן". זה שינוי קוגניטיבי קטן עם אפקט משמעותי.

הביקור לקבלת התשובה

ההסבר נעשה במרפאה, פנים אל פנים. לא בטלפון, לא בהודעה. הוא כולל את האבחנה במילים פשוטות, את משמעותה, ואת הצעדים הבאים אם יש כאלה.

כשצריך, ההסבר חוזר על עצמו. מחקר על זיכרון רפואי הראה ש-40 עד 80 אחוז ממה שנאמר בביקור רפואי נשכח עד היציאה מהמרפאה, וקרוב למחצית ממה שזוכרים נזכר לא נכון. לכן ההסבר ניתן יותר מפעם אחת, ובכתב כשצריך, ועם אפשרות לבן משפחה להיות נוכח.

שאלות שהוכנו במשך ימים נשאלות, ונענות. אין לחץ זמן.

מה התשובה האפשרית

ברוב המקרים, התוצאות טובות. הנגע היה שפיר. במקרים אחרים, מדובר בקרטוזה אקטינית, שלב טרום-סרטני שניתן לטיפול פשוט. במקרים שהתשובה היא BCC או SCC, מתחיל תכנון טיפול שברוב המקרים מסתיים בריפוי מלא, לרוב באמצעות ניתוח מוז.

לעיתים נדירות, התשובה היא מלנומה. במקרה כזה, החלק הבא של השיחה הוא לא "מה זה" אלא "מה עושים, ולמה הזיהוי המוקדם הזה הוא יתרון משמעותי".

מה מטופלים אומרים בדיעבד

כשמטופלים שעברו את כל המסלול נשאלים מה עזר להם בתקופת ההמתנה, חוזרים שני דברים.

הראשון, לדעת מה מתרחש. לא לפרטי פרטים, אלא לדעת שהדגימה במעבדה, מי בודק אותה, ולמה זה לוקח את הזמן שזה לוקח. הידיעה מפחיתה את החרדה של "אולי שכחו ממני".

השני, לדעת שיש למי לפנות. השאלות הקטנות שלא רוצים להטריד בהן את הרופא, על תפר, על מקלחת, על פעילות גופנית, על הצבע של הפצע, זה בדיוק מה שצוות המרפאה עונה עליו. בלי גרירה.

דברים שעוזרים, דברים שלא

מה שעוזר בתקופה הזו: לשמור על שגרה. עבודה, פעילות גופנית, מפגשים. הדעת מוסחת מהמחשבות הקבועות. לדבר עליה. עם בן הזוג, חברה, בן משפחה, או צוות המרפאה. הבדידות מגדילה את החרדה.

מה שמזיק: חיפוש סימפטומים בגוגל. רוב מה שכתוב מטעה ולא רלוונטי למצב הספציפי. תכנון תרחישים שטרם קרו. "מה אם זה מלנומה, מה אם זה התפשט". זוהי השקעה רגשית במציאות שעדיין לא קיימת.

מתי לפנות מיד

גם בתקופה השקטה הזו יש דברים שלא ממתינים להם: דימום מתמשך מאזור הביופסיה, סימני זיהום (אדמומיות מתפשטת, נפיחות שמחמירה במקום להירגע, חום, הפרשות), או כאב שמחמיר במקום להשתפר. אלו פניות שיש לעשות מיד, בוואטסאפ או בטלפון.

אלו לא דאגות. אלו דברים שצריך להעריך באמת.

בסוף

תקופת ההמתנה לא תתקצר. זה לא בידי המטופל ולא בידי הרופא. מה שכן בידיים זה איך התקופה הזו נראית מבפנים.

המחקרים מראים שמטופלים שחווים נוכחות אקטיבית, מהמשפחה או מצוות הטיפול, יוצאים מהתקופה הזו פחות פצועים רגשית. זו לא תרופה. זו פשוט נוכחות.

ההמתנה היא של המטופל. הצוות לא יכול לחיות אותה במקומו. אבל הוא יכול להזכיר, מדי פעם, שיש מי שזוכר, שמטפל, ושכבר חושב על השלב הבא.

למידע נוסף על מה בדיוק קורה לדגימה במעבדה, ראו את המאמר על סוגי ביופסיות עור ומה לצפות. מטופלים שמעוניינים להבין מה כתוב בדוח הפתולוגיה כשהוא יגיע מוזמנים לקרוא את המדריך לדוח הפתולוגיה.

נושאים:המתנה לתוצאותחוויית המטופלביופסיהחרדה רפואיתתמיכה רגשיתתקשורת מרפאהסרטן עור

מקורות והפניות

Al-Shakhli H, Harcourt D, Kenealy J. (2006). Psychological distress surrounding diagnosis of malignant and nonmalignant skin lesions at a pigmented lesion clinic. J Plast Reconstr Aesthet Surg, 59(5):479-86. [Link]
Sweeny K, Christianson D, McNeill J. (2019). The Psychological Experience of Awaiting Breast Diagnosis. Ann Behav Med, 53(7):630-641. [Link]
Jadhav SA, Sukumar S, Kumar G, Bhat SH. (2010). Prospective analysis of psychological distress in men being investigated for prostate cancer. Indian J Urol, 26(4):490-3. [Link]
Sarchi L, Eissa A, Puliatti S, et al. (2021). Psychological distress among patients awaiting histopathologic results after prostate biopsy: An unaddressed concern. Urologia, 89(3):382-387. [Link]
Kessels RPC. (2003). Patients' memory for medical information. J R Soc Med, 96(5):219-222. [Link]

הבהרה רפואית

מאמר זה נועד למטרות מידע בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי. יש להתייעץ תמיד עם רופא עור מוסמך לצורך אבחון וטיפול. המידע המובא כאן אינו מיועד לאבחון עצמי ואינו תחליף לטיפול רפואי מקצועי.

אודות הכותב

ד"ר יהונתן קפלן